“The most beautiful and most profound emotion we can experience is the sensation of the mystical. It is the sower of all true science. He to whom this emotion is a stranger, who can no longer wonder and stand rapt in awe, is as good as dead.”
Albert Einstein

יוגה תרפיה – התנוונות היוגה

מבוא

מאמר זה נכתב במקור באנגלית ותורגם לעברית לבקשתה של מורתי זיוה כינרות.

יוגה תרפיה היא האופנה האחרונה מבית היוצר של תעשיית היוגה. לאחרונה גיליתי ששני מורי (זיוה כינרות בישראל ופול הרווי באנגליה) מעורבים בשאלות הנוגעות למיצוב ורגולציה של יוגה תרפיה. בנוסף, לפני ימים ספורים האזנתי לראיון עם גרי קרפטסו שמייצג את אותה מסורת יוגה בארה”ב. נדמה לי כי שלושתם מעוניינים לשאוף ליוגה איכותית, יעילה ובטוחה שתהיה מזמינה ונגישה במצבים תירפיוטיים.  הם מונעים על ידי מחויבות הן ליוגה והן לקהילה בה הם חיים. יש לי כבוד רב למאמצים שהם משקיעים בעניין אך לעניות דעתי מדובר במאמץ לא נכון.

אני מאמין שכדי להבין את האשליה ואבטחת השווא של יוגה תרפיה כדאי לתת את הדעת על מהותו של הניוון.

ניוון

משחק הטלפון השבור הוא דוגמא נפלאה לפועלם של הניוון. הראשון בקבוצת אנשים לוחש מסר לאוזנו של אחר שמעביר את ההודעה הלאה לאדם שלישי … וכך עובר המסר בלחש מאוזן לאוזן. המסר שמגיע לאוזנו של האחרון בקבוצה הוא שונה מהמסר שיצא לדרך. אין בכך טוב או רע – זהו ניוון. אם לומדים לזהות אותו – הוא מקבל ביטוי רב בחיינו.

אנשים שמגיעים מרקע רוחני או אפילו דתי יכולים בקלות לחוות ניוון. מי שניחן במודעות ל- “כוח עליון” בקלות יכול לראות שכל מהותו ומעשיו לעולם יהיו נחותים מאותו “כוח עליון” – קיומינו הוא קיום מנוון. אנחנו יכולים להקדיש את חיינו ליצירת חוויות שיש בהן ולו חיבור רגעי עם  “כוח עליון” – אך לרוב עלינו ללמוד לחיות בשלום עם הוויתינו המנוונת.

את הניוון ניתן להבין גם באופן שכלי. אנשים חכמים יודעים דברים שאחרים לא יודעים. אנשים חכמים חיים על פי הידע שעומד לרשותם. לעתים, אנשים חכמים עושים מאמץ לחלוק את הידע שרכשו עם אחרים. רוב החכמים שעשו זאת חוו, בצורה זו או אחרת, תסכול כשאחרים מתעלמים מהדיע שחלקו. ניקח כדוגמא אדם שעובד באגודה למניעת הסרטן בארה”ב שמקדיש את מיטב מאמציו לחינוך הציבור לבריאות. איש יקר זה מביט סביבו ורואה מעשנים ואוכלי מזון מהיר ותוהה איך ייתכן שאנשים אלה, שיודעים את שחלק עמם, ממשיכים בהרגליהם המזיקים? מבחינתו – דפוסי ההתנהגות שלהם מנוונים (ומובילים לניוון ביולוגי קטלני – הסרטן).

אך גם האינטליגנציה לוקה בניוון, למרות שלאינטלקטואלים לעתים קשה לראות זאת. שתי גורמים גורמים לניוון אינטלקטואלי. הראשון הוא העדר פרספקטיבה טובה יותר – בהעדר שם טוב יותר אקרא לא פרספקטיבה רוחנית – היכולת לקבל ולחבק את הבלתי ידוע (זה שקיים מעבר לידיעה השכלית). הגורם השני הוא ביטוי חברתי של אגו שנעלב מתפיסת עצמו כמנוון. שילוב זה של העדר פרספקטיבה ואגו יוצר שטח מת בתודעה. השטח הוא מת הוא דפוס מנוון.

ניוון חברתי

לפני עידנים, כאשר נולדו הדפוסים החברתיים הראשונים הייתה זו שיא הקידמה. הם פתחו את הדלת לאיכות חיים טובה יותר – משימות קיום יומיומיות הפכו למאמץ קבוצתי. חלק מחברי הקבוצה היו אמונים על צייד וליקוט מזון, אחרים על הגנה, אחרים על טיפול וחינוך הצעירים, וכיו”ב. סביר להניח שדפוסים חברתיים שכאלה הולידו, באופן כמעט מיידי, אפשרויות חדשות של ביטוי והתפתחות אישיים. אדם שגילה כשרון לציד העדיף לצוד ולרכוש מיומנויות ציד מתקדמות, ואדם שגילה כשרון לחינוך הקדיש את זמנו לחינוך ורכש מיומנויות ייחודיות בתחומו.

דפוסים חברתיים התפתחו והשתנו מאוד – ובמהלך הזמן הולידו דפוסים טובים יותר – דפוסים שכליים. חלוקת האחריות בתוך הקבוצה יצרה פנאי חדש לטובת חשיבה ודעת. בין כל הנושאים להם הוקדשה מחשבה היו גם הדפוסים החברתיים שנתנו דרור לחשיבה עצמה – הופיעו מחשבות שערערו על הדפוסים החברתיים הקיימים והעלו חלופות טובות יותר – במאבק שעד היום ניכר ומעצב את חיינו. גורלם של דפוסים חברתיים הוא להעניק לנו את החופש לקרוא עליהם תיגר. מבחינה שכלית, דפוסים חברתיים נתפסים כמנוונים. מבחינה חברתית, דפוסים שכליים נראים מאיימים. זהו מאבק עד המוות (של הדפוסים).

בכל דפוס חברתי ניתן למצוא ביטוי כלשהו של דפוסים שכליים/מחשבתיים (לפני שנים לא רבות העישון היה סמל סטטוס חברתי גבוהה והיום הוא הופך לסמל של בורות). דפוסים חברתיים שמתכחשים לדפוסים שכליים – מתים. דפוסים חברתיים שמשכילים לספוג מידה נכונה של דפוסים שכליים – שורדים. רוב הסיכוי שמאמצי החינוך של האגודה האמריקאית למניעת הסרטן פוגשים אטימות – אבל זו המציאות שבה היא פועלת. חלק קטן ממאמציה העצומים בסופו של דבר מחלחלים ומביאים לשינוי של דפוסים חברתיים מנוונים.

יוגה וניוון

ליוגה מקורות רוחניים שקודמים להבנה השכלית. ליוגה מקורות פילוסופיים המבוססים על מקורותיה הרוחניים. ליוגה מקורות מחשבתיים ומדעיים המבוססים על מקורותיה הפילוסופיים והרוחניים. יוגה היא תורה רחבה ומדויקת (במיוחד כשהיא זוכה להשלמה של תורת האיורוודה). אך בסופו של דבר יוגה קיימת בתוך מציאות בת זמננו – על דפוסיה השכליים וחברתיים – הכוללים נטיות ניווניות מובנות.

תורת היוגה מועברת מתלמיד למורה. כמו לחישות במשחק הטלפון השבור – גם היא חשופה לניוון. דרוש שילוב נדיר של איכויות כדי למתן את הנטיות הניווניות מלתת אותתם באיכויות של יוגה. כל עוד הוראות היוגה התרחשה במעגלים אינטימיים ייתכן שניתן היה למתן את הניוון. אך משיוגה נחשפה לקהלים גדולים ומגוונים – הניוון צמח איכותית (בהתאם לדפוסים החבריים אותם פגשה היוגה) וכמותית (ביחס לכמות האנשים שפגשה).

לא אהיה מופתע לגלות שהניוון ביוגה החל קרוב למקורותיה, שבעצם היוגה כבר הייתה מנוונת שכשהגיעה אל המערב המתועש וממוסחר. סביר להניח שזרמים של מורים איכותיים, הוראה איכותית וכוונות איכותיות של יוגה יצאו מן המזרח אל המערב. אך גם סביר להניח שיצאו זרמים פחות איכותיים ושחלקם אף ניחנו בתכונות של ניצול – זרמים שראו במערב “שוק חדש” למרכולתם.

הזרימה הכוללת מהמזרח למערב העניקה לעולם קבוצה קטנה ונדירה של מורים איכותיים שבנו (ובונים) גשרים בין המסורת העתיקה של היוגה לתודעה המערבית המודנית בה אנו קיימים (תחושת בטן שלי אומרת שרוב המורים הללו נדרשו לשאת את הידע בכוחות עצמם מהמזרח אל המערב במקום שזה יופיע מעצמו על סף דלתם במערב). כך או כך, הזרימה כללה פשרות שמאז צמחו לביטויים ניווניים מבוססים בתעשיית היוגה (היוגה התנוונה, התעשייה צמחה).

תעשיית היוגה מרוכזת על ידי ארגונים ששמו לעצמם מטרה להבטיח איכות מינימלית של הוראת יוגה. הרמה הרווחת של הוראת היוגה שנקבעה על ידי “שומרי הסף של היוגה” נמוכה מאוד. ארגון הגג של יוגה בארה”ב מסתפק ב- 200 שעות הוראה להענקת תעודת מורה. ארגון היוגה הבריטי מסתפק ב- 500 שעות הוראה. ארגון היוגה העולמי גם הוא מסתפק ב- 500 שעות הוראה. אף ארגון לא מזכיר תנאי של תקופת תרגול (מעבר כמובן לזמן המוקדש ללימוד עצמו). אדם שאין לו שום רקע, ניסיון או היכרות עם יוגה יכול ללמוד בהיקף של 200 שעות על פני כשנה או שנתיים שבסופם הוא מוכר כמורה – והנה לכם מכונה משומנת שמייצרת מורים מנוונים עבור תעשייה משגשגת ומנוונת.

מספרים אלה מגוחכים בהתחשב בהיקף הרחב של תורת היוגה. אך בעצם כבר לא מדובר ביוגה – מדובר בגוון מנוון (חשוב לזכור – אין זה שיפוט אלא אבחנה עובדתית) של יוגה. זוהי יוגה מתפשרת שנועדה לספק את מאוויהם של תלמידי היוגה בני זמננו ושל מוריהם המתפרנסים מאספקת הסחורה המבוקשת. לכן גם לא מפתיע שהיוגה הפופולרית עוסקת בעיקר בביטוי הפיזי – בתנוחות הגוף. כמובן שמדי פעם מדברים על משמעות ה- “אחדות” ועוד מושגים יפים ומחמיאים שבאים והולכים כאופנה – אך התרגול עצמו נותר ברמה הפיזית – מעין חדר כושר רוחני.

יש אירוניה בכך שאפילו התרגול הפיזי שנותר וקיים ללא הקשר מהותי ומעמיק – הוא ביטוי רדוד וטפל (ולעתים אף מזיק) של תרגולי היוגה הפיזיים. מטרת היוגה איננה להניע את הגוף. מטרת היוגה היא לשאול מי זה האני שמניע את הגוף? מה זה הגוף שהנני מניע? מה זו תנועה? תחת המטרייה של שאלות אלו ארגז הכלים של היוגה מקבל ביטוי ומשמעות בידיו של מורה שמלווה תלמיד. ביטויים פיזיים כגון חוזק וגמישות הם משניים בלבד.

ביטוי ניווני חמקמק נוסף של היוגה מסתתר בקפלי שמלותיה של השכלתנות. בשנים האחרונות חל גידול ניכר במחקר ומורים ליוגה המשלבים ידע רפואי/אנטומי מערבי עם יוגה מסורתית. קסום בעיני לראות כיצד החוכמה העתיקה של היוגה תואמת את התגליות הצעירות יחסית של מדע הרפואה. החשיפה של מורים ליוגה לידע רפואי מערבי חשובה גם כדי לאפשר להם לפעול בשיתוף פעולה עם מומחי הרפואה המערבית. אך קיים בי חשש שהסקרנות הופכת להתעסקות אובססיבית ונהנתנית – שכן יש פיתוי וסיפוק אינטלקטואלי וחברתי ביכולתו של מורה ליוגה לדקלם רשימת שמות מרשימה של אברי גוף ושרירים. אך הקסם של היוגה לא נמצא בשרירים ורקמות. היוגה פועלת בתוך תפיסת עולם מתקדמת ומשוכללת של גוף ונפש. ידע רפואי מערבי הוא שימושי – אך הוא לא יכול לבוא במקוםאו על חשבון ידע מעמיק ושלם ביוגה.

קרוב לבית

זה קל ונוח להיות ביקורתי כלפי דברים רחוקים מהבית ומהלב. אך הביקורת שלי נופלת רחוק וגם קרוב. מסורת ההוראה שלי מגיעה עד לקרישנמצ’ריה ולבנו דסיקשר. קרישנמצ’ריה נחשב למחיה היוגה במאה ה- 20, כמורם של מורים מובילים בעולם וכמי שפיתח והתאים את היוגה לזמננו. דסיקשר המשיך את דרכו של קרישנמצ’ריה בנאמנות והעניק לעולם מורים רבים שממשיכים לקדם ולהפיץ יוגה איכותית. מורי, פול הרווי, למד עם דסיקשר במשך יותר מ- 20 שנה.

אני לא זכיתי ללמוד או לפגוש את דסיקשר, אך הכבוד הרב והממושך שפול מפגין כלפיו, הותיר בי במשך השנים מודעות וכבוד לעשייתו. יחד עם זאת, ממה שאני יודע, נראה שדסיקשר עצמו לא השכיל לשמור על עבודתו מפני ניוון חברתי. בהודו קיימת מסורת דומיננטית שבה בן ממשיך את אביו – בדומה לעסק המערבי של “אב ובניו בע”מ”. למרות שדסיקשר הותיר מספר מורים שממשיכים את דרכו בנאמנות – נראה כי דווקא בנו קאושטב ירש את תפקיד הממשיך של היוגה שהעניק לנו קרישנמצ’ריה. לעולם לא פגשתי (ואינני מצפה לפגוש) את קאושטב – אך נוכחותו מכה גלים של פשרה וניכור.

לאחרונה נתקלתי במאמר של קאושטב אודות המושג ויניוגה. התאכזבתי לגלות שרוחו של קרישנהמצ’ריה התנוונה מנתינה והפצה נדיבה של ידע לגישה של קמצנות ופחדנות לשתף. המאמר (וכנראה גם שאר המאמרים באתר) פותח בהתרעה משפטית האוסרת על כל שימוש או הפצה של התוכן שבו:

בנימה מעט אירונית אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר ולגלות בתוכו את ההחלטה הבהירה והאמיצה של דסיקשר לבטל את השימוש בויניוגה כמותג של יוגה – מעשה שמדגים את אמונתו שיש רק יוגה אחת ושלטובת אותה היוגה עדיף לוותר על הגדרות מבדלות ולהתמקד במשותף.

כשלמדתי וחוויתי את הכיוון המסחרי בו בחר קאושטב התמלאתי בספקות. אם כך נוהגים מורים שכל כך קרובים למקור מורשת היוגה בה צמחתי – הרגשתי שאולי היוגה שקיבלתי פגומה. כיום אני מבין ומאמין שליוגה אין קיום או ערך עצמאים ושאני חופשי ואחראי, כפי שגם מורי, לביטוי שהיוגה מקבלת דרכי ובאמצעותי. התבוננות והכלה בניוון היוגה בתוך המסורת שלי הייתה לשיעור מפקח.

אחריות חברתיות לא יכולה להחליף אחריות אישית

למרות שזה לא קשור ישירות לנושא – אני מאמין שחשוב לעצור ולזהות את המגבלות של אחריות חברתית. אחריות וגבולות חברתיים קובעים רף נמוך של איכות. לדוגמא – החוק קובע את ההתנהגות הנמוכה ביותר המתקבלת מבחינה חברתית ללא ענישה. אך אפילו לרף הנמוף יש גבולות שנובעות מיכולת אכיפה מוגבלת: ענישה אפשרית רק במקרים בהם עבריין נתפס, נשפט ונמצא אשם. בסופו של דבר ההתנהגות של כל פרט בחברה תלויה בבחירות אישיות ואחריות אישית למעשיו ותוצאותיהם. יש כאלו ששואפים להתנהגות מוסרית באיכות גבוהה, כאלו שמאתגרים את הרף המוסרי הנמוך מלמטה (ורק חלק מהם נתפסים ונענשים) ויש כאלה שמסתפקים בבינוניות לא מחייבת. בתוך כל האתגרים הנורמטיביים העומדים בפני חברה מודרנית – קשה לי להאמין שיוגה יכולה לזכות לעדיפות כזו שתאפשר אכיפה משמעותית. לעניות דעתי היא לא צריכה לקבל עדיפות.

אני מאמין שבחברה המודרנית נעדרים איכויות חשובות – איכויות “שאמן-יות” – איכויות שמטפחות ומעניקות לפרט כיוון והשראה בתוך נסיבות חברתיות. יוגה, כמו גם תורות “אלטרנטיביות” אחרות, ניחנות באיכות רוחנית – מורים ליוגה ממלאים גם תפקיד “שמאני” (מי שחווה השראה בנוכחות מורה יודע על מה אני מדבר, ומי שלא כנראה שלא חווה מורה). אם נזכור שדפוסים חברתיים מתנגדים ונלחמים בשינוי נוכל לראות שאכיפה חברתית לא רק מעגנת בינוניות אלא עלולה גם להוקיע את אשר היא לא מבינה – לעתים את הטוב ביותר. זה יכול לקבל ביטוי בניסיונות של החברה להוציא אל מחוץ לחוק את האיכויות הגבוהות והדינמיות ביותר – איכויות שאינן מדידות ולכן לא עוברת את הסינון החברתי הרשמי.

אחד האתגרים המשמעותיים העומדים בפני תלמיד יוגה הוא מציאת מורה. זהו תהליך של גילוי – לעתים בדרך של ניסוי וטעייה. המורה הטוב ביותר הוא המורה הטוב ביותר שתלמיד יכול למצוא ולזהות. נדיר להתחיל את מסע היוגה עם מורה איכותי – איך ניתן לזהות מורה איכותי? דרושים מוטיבציה והתמדה להיות במסע חיפוש אחר מורה. דרושים פתיחות, כנות וביטחון כדי לאמוד את איכותו של מורה. דרושים משמעת והתמדה לתרגול ועידון הבנתנו את הטוב והטוב יותר (ביוגה ובכל רבדי החיים). על התלמיד המתחיל לפגוש , לחוות ולזהות את הנוכלים בדרך למורים האיכותיים. רף חברתי בינוני ובלתי ניתן לאכיפה לא יעלים את הנוכלים ולא יוביל את התלמיד למורים איכותיים – זוהי אחריות אישית של התלמיד.

יוגה תרפיה היא טעות תפיסתית

אני שייך למסורת של הוראות יוגה בה לומדים באדיקות, בה תנוחות הן חלק קטן מארגז כלים עשיר, בה מדע פוגש אומנות. אני שייך למסורת בה היוגה מותאמת לכל מתרגל (גם בשיעורים קבוצתיים) – אין בה נוסחאות פשטניות (כגון תנוחה זו טובה לסימפטום זה). אני שייך למסורת בה התבוננות רגישה קודמת לפעולה – הן מהמורה והן מהתלמיד. אני שייך למסורת בה דוגלים בהתפתחות הדרגתית ואישית. אני שייך למסורת בה המורים וההוראה נדרשים להמשיך ולהתפתח ולמצוא הקשר ומשמעות.

יוגה, כפי שאני למדתי, היא מערכת משוכללת ועשירה ליצירת הוויה טובה. תרפיה היא יישום ספציפי של המערכת במקרים בהם מחלה דומיננטית. תרפיה איננה התמחות של יוגה – היא יישום של יוגה. מורה ליוגה שקיבל הכשרה מקיפה נושא עמו את כל הכלים הדרושים למצבים של תרפיה. אם היה מקצוע כגון “יוגה תרפיסט ל-<בחר את המחלה>” – זה היה מקצוע משנה בתוך יוגה. ההחלמה היא בסה”כ אחד ממצבי התרגול האפשריים ביוגה.

כמובן שמורה שקיבל הכשרה בהיקף של 200 שעות לא הספיק ללמוד את כל מה שמורה ליוגה צריך לדעת. עבור מורה שכזה הכשרה מקצועית תחת הכותרת של “יוגה תרפיה” נראית כמו התקדמות. זה נראה טוב הן מבחינה עסקית והן מבחינת מיצוב חברתי – “מורה ליוגה” יכול כעת לרכוש לעצמו תואר נוסף (פעמיים כי טוב) של “יוגה תרפיסט”. אך אי אפשר לבנות בניין יציב על יסודות רעועים.

השיחה אודות יוגה-תרפיה כל כך מנותקת מהיוגה ומהתרגול שכמעט ולא נאמרת מלה על המכשול הכי משמעותי ביוגה בהקשר של תרפיה. המכשול הוא לא המורה או תוכן התרגול – מצבים תרפיוטיים בדרך כלל מגבילים ומזמינים שימוש מתון בעיקר בכלים בסיסיים. המכשול המשמעותי ביותר העומד בפני כל תהליך הוראת יוגה (כולל ובמיוחד תהליכים תרפיוטיים) הוא המתרגל. הרפואה המערבית הקונבנציונלית השרישה תפיסה מחשבתית בקרב מטופלים המייצרת ציפייה שביקור אצל רופא יעלים באופן מיידי סימפטום. יוגה בהקשר תרפיוטי מחייבת תרגול קבוע וממושך (מורי מציעים כלל אצבע על פיו דרוש חודש של תרגול לכל שנת מחלה) – לעתים ללא תוצאות ברורות ומיידיות – מה שמחייב מידה מסוימת של אמון בתהליך. זוהי תפיסה מאוד שונה מ- “לקחת תרופה כדי שמחלה תיעלם”.

“יוגה תרפיה” כמו גם ה- “מורה ליוגה” שממנו היא צמחה היא אופנה שטחית וחולפת. היא מייצגת תפיסה מוטעית את מציאות והרגלי חייו של האדם המערבי, הנסיבות של מחלה במערב ושל הפוטנציאל של יוגה לעזור. זוהי עוד לחישה בשרשרשת המתנוונת של לחישות על יוגה.

היפרדות מאשליה

בכל פעם שאני מוצא עצמי ביקורתי כלפי העולם אני משתדל לזכור שהעולם נפלא ושאני הוא זה שלא חווה בהירות. הייתי מנסה לזכור זאת גם בנושא היוגה. הכל במקומו, הכל טוב … ואיזה יופי שתמיד יש מקום ליותר טוב.

כל אותם מורי-מאתיים-השעות עשו עבודת קודש בכך שהביאו את היוגה לתודעו של קהל מתרגלים עצום – יותר מאי פעם. מורים אלו מילאו בצורה נפלאה את תפקידם בכך שנתנו למתרגלים מה שהם ביקשו – בידור בטעם של יוגה. כעת יש הזדמנות לתת למתרגלים מה שהם צריכים. האשליה של יוגה מילאה את תפקידה. עכשיו אולי הגיע הזמן להחליף את האשליה של יוגה בתפיסה טובה ובהירה יותר.

אילו הייתי ארגון יוגה ששם לעצמו מטרה לקדם את היוגה הייתי מניח בצד (עד כדי מתעלם) מהדיון אודות יוגה תרפיה – והייתי מקדיש את מרצי מחדש לשאלות הבסיסיות אודות מהו מורה ליוגה:

  • הייתי מכוון מחדש את רמת המינימום מרמתה הנוכחית כל 200/500 שעות לרמה של 1000 שעות בנוסף ל- 10 שנות תרגול אישי מונחה (על ידי מורה מוסמך). ייתכן שמהלך שכזה ישלול (באופן זמני?) מ- “מורים ליוגה” רבים את מעמדם כמורים וייתכן שזה יותיר את תלמידיהם תוהים על פשר השינוי. ייתכן שחלק מהמורים יהפכו להיות “מורים בהכשרה”. אין שום מצב ביניים – אין “מדריכי יוגה”, אין “מורים בכירים” – יש רק מורים ליוגה.
  • הייתי מכוון מחדש את רמת המינימום לגבי מורים המכשירים מורים ליוגה. כדי שיהיה פשוט וקל לזכור – הייתי מוסיף עוד 1000 שעות הוראה ועוד 10 שנות תרגול משולבות בניסיון בהוראת יוגה (סה”כ 2000 שעות לימוד ו- 20 שנות ניסיון). ייתכן שמהלך שכזה ישלול את זיכיון הכשרת המורים מתכניות רבות להכשרת מורים. ייתכן אף שחלק מה- “מורים בהכשרה” יצטרכו למצוא בית חדש להשלמת ההכשרה שלהם.
  • הייתי גם מציע לכל ארגון יוגה להסיר כל סימן של מותגי יוגה מכל המסמכים או פרסומים הרשמיים של הארגון. יש רק יוגה אחת וההכרה במורים צריכה לבטא את זה ורק את זה. אני בספק שיימצאו הרבה ארגונים שיהיה להם את האומץ ובהירות הדרושים למהלך שכזה שלבטח יעורר התנגדות עזה.

מהלכים שכאלו כנראה לא ייטיבו עם “עסקי היוגה” אבל כן עם היוגה עצמה ותלמידיה. לפעמים, כדי שתהיה התקדמות צריך שתהיה מטרה שאפשר לשאוף אליה. אולי על ידי הסרת אשליית “ההישגים הזולים” בעולם היוגה יופיע מרחב אפשרויות חדש לשאלות ולימוד מעמיקים יותר מאלו שרווחים היום?

יוגה תרפיה היא טעות תפיסתית שנבנתה על גבי טעות תפיסתית בסיסית יותר אודות יוגה. לביטויים פחות איכותיים היה וימשיך להיות מקום בחברה. כנראה שזה בלתי נמנע – וברוח של חיבוק העולם כפי שהוא במיטבו, כנראה שכך זה צריך להיות. אפשר וצריך להשקיע מאמצים ביצירת פוטנציאל רחב יותר למפגשים איכותיים בין הוראת היוגה, מורים ותלמידים. מצבה הנוכחי של יוגה יכול להסביר מדוע בעבר היא דעכה מתודעה ציבורית. הפעם אפשר וכדאי למנוע זאת.

בנימה אישית

לפני מספר חודשים נכחתי בשיחה אודות הייעוד שלי  ידידה שהציעה לי הכוונה. היא ראתה בהעבודה שלי משהו מקיף יותר מיוגה שכדאי שאשקול להציג את עצמי אחרת. ייתכן שהיא ראתה משהו שאני עד היום לא רואה – אך מייד הרגשתי זינוק של הן בביטחון העצמי שלי והן באגו. אך תחושתי ועמדתי נותרו ללא שינוי – אני מורה ליוגה.

בהינתן המצב המנוון של היוגה הפופולרית – ייתכן שהבחירה שלי לדבוק בתואר “מורה ליוגה” פוגעת בי. אך חוץ מאגו מנופח לא מצדיק פשרה על היוגה שזכיתי לקבל ממורי ועל ההערכה העצומה שיש לי כלפיהם וכלפי המורים שלהם על שיוגה זו הגיעה אליי. עבודתי כמורה ליוגה לרוב נוגעת בשחזור תפיסה בהירה – לא אוכל לעשות זאת אם אעוות את תפיסתי לטובת מיצוב חברתי טוב יותר.

השראה